צור קשר על עצמי מאמרים קבוצות הורים NLP-דמיון מודרך ו הנחיה משפחתית יחסים וזוגיות שינוי אישי דף הבית


התמודדות עם דכאון

כל מי שחווה דיכאון יודע שזהו גיהנום. בין אם הוא מוגדר על ידי אחרים ככבד יותר או פחות, עבור מי שחווה אותו, הדכאון הוא תמיד כבד מדי.

ישנם לפחות שני סוגי דכאון: סוג אחד הוא חלק ממה שקרוי "הפרעה דו-קוטבית", או בשפת הרחוב "מניה-דפרסיה", המאופין על ידי התחלפות של תחושת התרוממות רוח ודכאון, כששני אלו מתחלפים שוב ושוב. הסוג השני, אין בו כלל תחושת התרוממות, אלא רק את סממני הדכאון: רמת פעילות נמוכה, עייפות שלא בעקבות מאמץ, עצב רב, פסימיות, מחשבות שליליות אודות עצמי והעולם, ועוד. יש לציין שקיומם של כל אלו בעקבות אסון, או חוויה קונקרטית קשה, אינו נחשב לדכאון, אלא לתגובה נורמלית לארוע, בתנאי שהוא הולך ודועך עם הזמן ולא נמשך מעבר לפרק זמן סביר (בין שבועיים לחודש).

יש כאלו שהתרגלו לחיות עם הדכאון, וחדלו לנסות למצוא לו פתרון. כמי שחווה בעצמו דיכאון, וגם חווה התגברות עליו, אני מאמין מאוד שאסור להניח למצב דכאוני להמשך בלא פעולה מתקנת, גם אם הוא נמשך כבר זמן רב ונראה כאילו התרגלנו ומה זה משנה כבר... השארת המצב על כנו מזיקה במישורים רבים, נפשיים ופיזיים, וכדאי לגשת לפעולה מתקנת בהקדם האפשרי.

אבל ראשית, אי אפשר לדבר על דכאון בלי להתיחס לשאלה הקלאסית: האם תרופות עוזרות או מזיקות. קיים בציבור רעיון שאומר שיש להמנע מתרופות כמה שיותר, כי תרופות פוגעות ברמה כזאת או אחרת באני האוטנטי שלנו, והופכות אותנו לסוג של "זומבים". אני רוצה לומר מיד: אני מתנגד נחרצות לרעיון הזה! רעיון זה מבוסס בחלקו על היסטוריה של זמנים ומשטרים אפלים שאכן השתמשו בתרופות באופן שאינו לטובתו של האדם. אולם הפסיכיאטרים של היום הם אנשים לא פחות הומניים ופתוחים מכל פסיכולוג או מטפל הוליסטי, וחלקם הגדול עוסק גם בטיפול נפשי משולב בטיפול תרופתי, אשר ניתן בזהירות רבה ובשיתוף מלא של המטופל. מה עוד שהתרופות המודרניות, שהתפתחו מאוד בשנים האחרונות, הן מצוינות, יעילות ועם הרבה פחות תופעות לוואי, אם בכלל.

על כן, מאחר ואינני פסיכיאטר, בכל מקרה שבו יש לי חשד שנחוצה בדיקה או מעקב פסיכיאטרי אני ממליץ לנועצים שלי להכנס לתהליך כזה – בנפרד או במקביל לתהליך אתי. גם אם טיפול תרופתי איננו הכרח גמור, לעתים קרובות הוא "רק" משפר איכות חיים –למה לסבול סבל מיותר, שלא מוסיף שום דבר קונסטרוקטיבי?

יחד עם זאת, יש הרבה שניתן לעשות בקשר לדכאון באמצעים לא תרופתיים. אחד הראשונים הוא להגיע להבנה והגדרה מדויקת של האדם את מצבו. זאת מאחר ויש הרבה רעיונות ואמונות נפוצים בקשר לדכאון, שלא בהכרח נכונים לך עצמך. לכן לעתים קרובות עצם ההבנה של המצב, מה מחולל אותו, והיכרות עם כלים לשינוי, היא עצמה יכולה לשפר את מצבך באופן משמעותי. לעתים קרובות דכאון מלווה בבהלה, בושה, מחשבות של יאוש ("זה לעולם לא יעבור לי"), וכולי. כל הסממנים השניוניים הללו מוסיפים ומחמירים את המצב בלי הכר, ולעתים הם עצמם כבדים יותר מהתופעה הראשונית של הדכאון הפיזיולוגי. כי אם אדם מתחיל אפיזודה דכאונית חדשה, אבל עכשיו, בניגוד לעבר, הוא מבין היטב מה קורה לו, והוא מכיר את הדרך החוצה, הרי שקודם כל איננו נבהל ואיננו שוקע ביאוש נוסף ומיותר!

בקשר למצב הדו קוטבי: אנשים לא מעטים נמצאים במצב זה ופשוט לא מודעים לכך! אנשים אלו יודעים שהדכאון מופיע ונעלם מחייהם לסירוגין, אך הם מפרשים את תחושת ההתעלות שבין האפיזודות הדכאוניות כמשהו טוב, שיש לשאוף אליו, ועל כן הם מפתחים כל מיני דרכים ושיטות על מנת להגביר ו"לבצר" מצב זה. מה שאנשים אלו אינם יודעים הוא שהתרוממות הנפש היא חלק ממעגל קסמים, והיא עצמה חלק מהבעיה. לעתים אנשים ממש מכורים לתחושה זו – שהיא אכן נפלאה – אלא שככל שה"היי" גדול יותר, כך ה"דאון" שבעקבותיו גדול יותר – ולו רק מסיבות פיזיולוגיות (אך יש גם אחרות).

באופן כללי, מה שמומלץ לאדם במצב כזה, הוא לא להגביר את ה"היי", וגם לא ההיפך – לשאוף להעלמתו המוחלטת. המלצתי היא ללמוד להקטין ולשלוט בעוצמת ה"היי", וללמוד איך להנות ממנו במינונים קטנים והולכים, עד שתמצא רמה כזאת שנוח לחיות בה. הדבר דומה לנושא של הפסקת עישון לעומת הפסקה של אכילת יתר: בהפסקת עישון, השיטה הטובה ביותר היא הפסקה מוחלטת ומידית של העישון. אולם באכילת יתר, שיטה זו אינה עובדת, כי אנחנו הרי חייבים לאכול משהו! על כן צריך למצוא את הדרכים לאכול פחות ולהשאר שבע. בדיוק כך, בעיני, הוא המצב הדו-קוטבי: אינני מאמין שניתן להיפטר לגמרי מרמה כלשהי של "היי". ועל כן במקום לנסות לבטלו לגמרי, יש למצוא רמה שבה הוא מתקיים אך אינו גורם לאפיזודה דכאונית להופיע. דבר זה יכול להרכש בעיקר על ידי ניסוי וטעייה, הוא דורש סבלנות והתמדה, אך הוא גם נותן סיפוק רב, מכיוון שהוא פותר בעיה נוראית מבלי שנאבד את החלק היותר אהוב באישיותנו – החלק השמח, היוצר, האופטימי.

לעתים קרובות יתגלה שתנודה זו בין "היי" ו"דאון" קשורה לדילמה לא פתורה בחייו של האדם, בדרך כלל דילמה קיומית מרכזית. לכן התייחסות קונסטרוקטיבית לדילמה, וסיוע בפתרונה, עשויים להקטין מאוד מאוד את התנודתיות המאמללת הזאת – ומי יודע – אולי אפילו למצוא את התשובה לה אנו מייחלים!

גם דכאון מתמשך, שאיננו מהסוג הדו-קוטבי, קשור קשר הדוק לדילמות, שחלקן מוכר לנו, ולחלקן שקע כבר מזמן אל הלא-מודע. לכן גם בסוג זה של דכאון הטיפול בדילמות אלו יכול להיות אמצעי מסייע חשוב, ואף להוביל להיעלמות מוחלטת של התופעה.

עם זאת, על מנת להתגבר עך דכאון, נחוצים לבנוסף לניתוח העומק גם אמצעים פחות "מעמיקים" - אך לא פחות חשובים:

  • עלינו ללמוד להכיר את המחשבות השליליות שעולות בנו באופן אוטומטי, וללמוד כיצד לחסום אותן.


  • עלינו להכיר פעילויות פיזיות שמקשות על המצב (למשל אכילה מיותרת), ולהמנע מהן, ולעומתן להכיר בפעולות שמסייעות לנו (ספורט או פינוק כזה או אחר),
  • ולהרבות בהן.

  • עלינו לזהות האם הכנסנו לחיינו אנשים שקרבתם גורמת לנו לשקוע יותר? אין הכוונה כאן להורים או בני/בנות זוג, שנוכחותם חשובה לנו באספקטים רבים, איננו רוצים או יכולים לוותר עליה, אלא בסתם חברים או עמיתים שמסיבות שלהם (מודעות או לא) מטפחים את הסבל שלנו.
  • הדכאון איננו רע הכרחי. החשוב מכל הוא להכיר במצב, ולבחור בדרך השינוי. לאדם שניסה לתפור את הבעיה בעצמו ולא הצליח, מומלץ מאוד להסכים להיעזר באדם אחר – ופשוט לעשות זאת! אפשר כמובן לפנות אלי , אך אפשר גם לפנות לכל גורם מקצועי אחר שאת/ה מרגיש/ה אתו בנוח. גם הדרך הארוכה ביותר מתחילה בשיחת טלפון אחת!

    בהצלחה!

    תגובות? שאלות?

    © 2009-2014 כל הזכויות שמורות למריוס זכריה