צור קשר על עצמי מאמרים קבוצות הורים NLP-דמיון מודרך ו הנחיה משפחתית יחסים וזוגיות שינוי אישי דף הבית


הלידה השלישית

על יציאה בשאלה


בהיותי בן 10 עליתי ארצה, יחד עם משפחתי, מרומניה, מדינה שבאותם ימים שלט בה משטר קומוניסטי אדוק ואפל במיוחד. וכמו כל חברה אדוקה, רומניה לא הסכימה שאנשים יעזבו אותה. בעיני עצמה (כלומר: בעיני המשטר) היא הייתה גן עדן עלי אדמות – אז למה שמישהו ירצה לעזוב אותה? מי שהתלונן, מי שרצה לעזוב, נחשב כבוגד – וטופל בהתאם. אז מה אם היו שם רעב, דלות, משטרה חשאית, בתי כלא מלאים בחפים מפשע? מה הוא כל זה כנגד העובדה שהיה שם אלוהים אחד גדול שכולם סגדו לו – ושמו צ'אושסקו?

למה אני מספר לכם את זה? כי רומניה, באותם מקרים נדירים שבהם היא הרשתה לאנשים לצאת מתחומה (מסיבות פוליטיות שלא נכנס אליהן), התנתה זאת בתנאי חמור אחד: לא לוקחים כלום. לא רכוש ולא כסף. לוקחים את הבגדים שלגופך וארגז של חפצים אישיים. ולא רק זאת, אלא שגם את האזרחות (כלומר: את הזהות...) הם נדרשים להשאיר מאחוריהם. רוצה לעזוב? מבחינתנו אתה מת.

נשמע מוכר?

מסתבר שגם כאן, בארץ ישראל הדמוקרטית, ישנם משטרים קנאים שלא מוכנים שמישהו יעזוב אותם. על כן הם עושים מאמצים רבים על מנת למנוע אופציה זאת מכל מי שרוצה בה. ואם למרות כל מאמציהם הם נכשלים בזה, מבחינתם עדיף שאדם זה יעלם, רק שלא חו"ח יקלקל את השורה.

היוצא בשאלה, מותש מתהליך קשה ומכאיב, אכול ספקות, אך גם נדחף על ידי כח פנימי כביר, מוכן לעשות את העיסקה שמוצעת לו בתור אפשרות אחרונה: התפקרת? לך מפה, תשאיר הכל מאחור, ושלא נשמע ממך. אין לך יותר עבר, אין לך משפחה, חברים, רכוש. קח מזוודה ומה שיש בה, ושלום ולא להתראות. גם באותם מקרים מאושרים יחסית, שבהם ההורים לא לגמרי מנתקים את הקשר, עדיין רוב הזהות נשארת מאחור.

התוצאה של מצב זה היא אדם מפוצל, אדם עם שסע בנפשו. אבל העיסקה בכל זאת משתלמת: עדיף להיות חופשי ושסוע, ולא אדם מדוכא בחברה שאתה אינך מאמין בה ואינך מוכן לקבל את תכתיביה. לכן אתה, היוצא בשאלה, חותם על העיסקה, בלי להבין באותה עת את המחיר העצום שאתה נדרש לשלם שם. למעשה, אין לך באותו רגע, כל ברירה. איך אומרים: אין מחיר לחופש...

אלא מה? אני טוען שיש מחיר לחופש, ויש גם יש ברירה למי שכבר עזב. אבל לפני שאפרט מה היא הברירה הזאת, אני רוצה קצת להתעכב על המחיר. מה בדיוק ההשלכות של השסע הזה עבור היוצא בשאלה?

מחיר השסע

כל אדם יודע את העובדה הפשוטה שהשנים הראשונות בחייו של אדם מעצבות את אישיותו. הם מכריעות לא רק את "אופיו", אלא גם את טעמיו, תחומי העניין שלו, את תפישתו לגבי יכולותיו, חוזקותיו וחולשותיו, את יכולתו לאהוב ולהיות נאהב, ועוד ועוד.

אבל מה קורה לאדם שיום אחד קם ועוזב מאחוריו את כל עולמו? בצד החיוב, אפשר לומר שהוא חווה מין לידה שניה, לידה מחדש. יש כאלו שאפילו חוגגים יום זה כמעין יום הולדת. יש בראיה זאת הרבה כח ואופטימיות, אלא שלמרבה הצער, היא לא כל כך תואמת את העובדות...

כשאנו נולדים (והכוונה: בפעם הראשונה...) אנו חסרי אונים לחלוטין, וישנם אנשים שתפקידם הוא לדאוג לנו, לאהוב אותנו, ולהדריך אותנו. כך אנו רוכשים לאט לאט זהות מוגדרת וכוחות. אמנם אנו מביאים לשם מטען גנטי, הכולל גם דפוסים נפשיים וחשיבתיים מופשטים שהוכתבו מראש, אבל בסך הכל אנחנו במידה רבה "טאבולה רסה" – לוח ריק – לוח שעליו אנו, ומחנכינו, מתחילים לחרוט.

ומה קורה ב"לידה השניה"? אז כבר איננו טאבולה רסה – וכמה שלא ננסה למחוק כמה שיותר "זבל" שאנו מאמינים שדחפו לנו – אנחנו ודאי וודאי שלא דף ריק. יש לנו מטענים רבים, יש לנו כבר אישיות מגובשת, יש לנו אהבות ושנאות, כוחות וחולשות, סגנון חשיבה וסגנון דיבור. איננו יכולים למחוק את כל אלו!

אנחנו במידה רבה כן חסרי אונים – אבל מי דואג לנו? איפה ה"הורים" שידאגו לכל צרכינו, יאמרו לנו שהם אוהבים אותנו, ויוכיחו את זה יום יום? אמנם יש ארגונים חשובים כ"ה.ל.ל" ו"דרור", ויש מתנדבים מלאים רצון טוב, אבל האם כל הרצון הטוב הזה מספיק כדי לגדל תינוק מאפס? ודאי שלא. ולכן, מה שקורה הוא שאנו נאלצים להיות ההורים של עצמנו. אנחנו דואגים לעצמנו, מדברים עם עצמנו, מנחמים את עצמנו.

אבל בואו נזכור: אנחנו, ההורים של עצמנו, נמצאים בזמן זה במשבר עמוק, במשבר הכי קשה שהיה לנו בחיינו, וקרוב לודאי הכי קשה שגם יהיה אי פעם – אז כמה טוב אנחנו יכולים לדאוג לעצמנו? התשובה היא כמובן: זה מה יש, ועם זה צריך להסתדר.

ועוד: אם איננו טאבולה רסה, הרי שכשנבוא לבחור סגנון חיים חדש, מקצוע, זוגיות, מקום מגורים – נגלה שכל העדפותינו כבר נמצאות בתוכנו, בתוך אותה אישיות שזרקנו מאחורינו, והשארנו בשכונה בה גדלנו. זה מי שאנחנו. אחנו לא יכולים ולא רוצים להיות מישהו אחר – בסך הכל רצינו להוציא משהו רע ומזיק מחיינו, לא לוותר על כל מה שיש לנו.

הפתרון

אז מה אני מציע? לחזור בתשובה כדי להתחבר חזרה עצמנו? ודאי שלא.

אני מציע, קודם כל, לקבל את הרעיון הבא: אנו זקוקים להמשכיות בחיינו. אנחנו רוצים לתקן את השסע, להחזיר לעצמנו את ילדותנו, את חוויותינו, את זכרונותינו, את אהבותינו. את כוחותינו. לא להשאיר אותם מאחור.

אני מציע שנבין שהתפישה כאילו השארנו הכל מאחור, היא למעשה לא תפישה שאנו הבאנו – היא חלק מעיסקה מחורבנת שהציעו לנו אנשים טובים, אך טועים, שניסו לשמר את החברה החרדית ואמרו לעצמם שהם פועלים לשם שמים. שנבין שבאותו זמן לא יכולנו לנהוג אחרת, אבל היום אנו כן יכולים.

ברגע שנבין ונקבל זאת, תתחיל ה"לידה השלישית" שלנו. שלב שבו אנו מתחילים לשקם את עצמנו מהפצעים הנוראים שנגרמו לנו בעת הבריחה מהעולם שניסה לכלוא אותנו. זהו שלב שבו אנחנו מתחברים חזרה לעצמנו, דורשים חזרה את מה שמגיע לנו.

מה נגלה בשלב הזה? אולי נגלה שאנחנו אוהבים את האוכל שאכלנו כילדים? אולי נגלה שאנחנו אוהבים את אווירת השבת (או שלא)? בואו נעצור פה רגע ונחשוב: מה יקרה אם (נניח) נגלה שאהבנו את השבת? האם זה אומר שאנחנו עכשיו מתחילים לחזור בתשובה? לא, לא, לא ולא!!! מותר לנו לקחת כל מה שמתחשק לנו מאורח החיים הקודם שלנו, בלי לחזור לשם!

אבל עזבו דברים דתיים, שאולי מעלים רגשות לא נעימים. מה עם דברים שלא קשורים בכלל לדת: אולי אהבנו לקרוא ספרים וללמוד, והשארנו את זה מאחור? אולי אהבנו לשיר, אבל יכולנו לזמר רק מזמורים דתיים?

אבל בואו נלך לרגע יותר עמוק. הדבר הכי חשוב שהשארנו מאחורינו, ואליו הכי חשוב להתחבר, הוא ההישגים שלנו. הישגים הם כל דבר שבו הרגשנו שאנו מצליחים, שדרכו הבנו שיש לנו יכולות וכוחות. ההישגים הללו הם הם היסודות שעליהן בנויה עשיתנו בהווה ובעתיד. בלי תחושה של הצלחה, כל אדם הופך למיואש ומדוכא. אם אתם חשים דכאון מה מאז שעזבתם את הדת, אני יכול לבשר לכם שאחת הסיבות העיקריות היא הניתוק מתחושת ההישג והיכולת (כולה או חלקה).

ולמה זה קורה? כי חלק גדול מהשגינו אז, קשורים לדת... אולי למדנו טוב. אולי קיימנו מצוות או ערכים. אולי שימשנו דוגמה מוסרית, או אולי הלכנו בהפוכה – והצלחנו דווקא בלצאת נגד הדברים הללו. אבל בכל מקרה, אם השגים אלו קשורים לדת, מה הם שווים היום? כנראה שעלינו לעזוב את ההישגים הללו מאחורינו.

ואני אומר לכם: לא ולא. כל ההישגים, כל היכולות שהיו לכם, עדיין הם שלכם. יש לכם כוחות עצומים. איך אני יודע זאת, למרות שאינני מכיר אותכם? כי הצלחתם לצאת בשאלה! כי הצלחתם לרתום כוחות אלו נגד הכיוון המקורי אליו הם כוונו, ובכל זאת כוחות אלו עמדו לכם. ומה שזה אומר, הוא שכוחות אלו מעולם לא עזבו אותכם, ושאתם, אחרי הלידה השלישית שלכם, יכולים לרתום אותם לכל כיוון שבו אתם רוצים.

אל תפחדו מהעבר! שם טמון גרעין אישיותכם, שם טמונים כל הכוחות, ושם טמון האושר. קחו את העבר שלכם, ועשו בו מה שאתם רוצים!

מה זה אומר מבחינה מעשית?

  • במידת האפשר, התחברו חזרה למשפחה, בעיקר לאלו שמוכנים לקבל אותכם כפי שאתם (הזהרו מאלו שלא!).


  • כנ"ל לגבי חברים. לא משנה כמה שנים חלפו – אני מבטיח לכם: הם זוכרים אותכם היטב! אמרו להם: אתה חשוב לי. אני לא רוצה להוציא אותך בשאלה – רק להיות אתך בקשר. חלק יסרבו, אבל יש סיכוי שחלק יסכימו.


  • אספו זכרונות: תמונה מהילדות – אפילו שיש בה פאות (או שמלה דוסית). מחברת. צעצוע. כל דבר שיזכיר לכם את העבר – את הטוב שבו. לכו לבית ההורים, וחפשו את הדברים הללו.


  • נסו לשחזר את ילדותכם. איך? לפני השינה, או בכל זמן שנוח לכם, שכבו עם עיניים עצומות ונסו להזכר. חפשו את נקודות האור. את רגעי האושר. את רגעי ההישג. התבוננו ותראו מה היה לכם שם, ותבדקו איפה החלק הזה היום. אולי הוא מתחבא? החזירו אותו לחייכם. סביר מאוד שכשתעשו זאת תרגישו שבא לכם לבכות. לא נורא. תנו לדמעות לצאת, והמשיכו לחפש את הטוב.


  • אל תפחדו להיות קצת מסורתיים, רק אם זה בא לכם. זה לא יחזיר אותכם בתשובה – להיפך, זה רק יחזק אותכם כאנשים חילוניים שבוחרים את סגנון החיים שמתאים להם. נסו פעם לבקר בבית כנסת רפורמי, ותראו אם זה מתאים לכם (אני עצמי, אם אתם חושדים בי, לא אוהב בתי כנסת משום סוג שהוא – אבל זה לא מה שחשוב; מה שחשוב זה אתם). יתכן שיש כאלו שילעגו לכם אם תעשו זאת – אל תתנו להם!


  • אם תעשו את כל אלו, תגלו שאתם מתחזקים במובן החילוני! תגלו שהדכאון מתרחק מכם. תגלו שאתם יותר שמחים. שיש לכם יותר אנרגיה. שאתם יותר אוהבים את עצמכם. זה מגיע לכם!

    בהצלחה!

    מריוס

    תגובות? שאלות?

    © 2009-2014 כל הזכויות שמורות למריוס זכריה